דגם טיפולי של "פסיכותרפיה ממוקדת גוף" מובא כאן בתקציר חלקי ביותר – עקב מגבלות של אתיקה טיפולית ומקום: סיפורו של מטופל שנעזר בגישה טיפולית ייחודית, שתמציתה הוסברה כאן לראשונה למתעניינים.
מיקי (שם בדוי) בן 48, הגיע לטיפול פסיכולוגי, ולא בפעם הראשונה בחייו. מספר על תקווה מועטה לקבל עזרה שבאמת תועיל לו. כבר ניסה כל טיפול מוכר ותמיד התאכזב. מהי תלונתו? סובל מכאבים קבועים בכמה מקומות בגופו. כל תזוזה שולחת גלי כאב המשתקים אותו. פחות ופחות יוצא מהבית וחייו מצטמצמים. כבר אין לו חשק לחיות. מכור לתרופות משככות כאב. רזה באופן קיצוני כי גם כשאוכל כואב לו. מעדיף אוכל נוזלי. הליכתו איטית וכפופה. מבטו מכווץ ומודאג. מעט חברים שומרים על קשר עם גבר שעדיף לא לשאול לשלומו. משפחתו מיואשת לגמרי מהחיים במחיצתו כמובטל כרוני מתעסוקה והנאה.
מיקי נמשך לדבר בלי סוף על כאביו אבל כועס כאשר אני מבקש ממנו לתאר את הסיבות למכאוביו. הסיבות לא מעניינות אותו כי אי אפשר באמת לדעת. אנו משוחחים על כל מה שזכור לו מתחילת חייו. חיי כולנו מתחילים כדף נייר חלק ולבן. כל יום בילדותנו מביא עמו מעשים ותוצאות. כולם חורצים משהו על הנייר שכבר איננו לבן וצובר קמטים. אנחנו לא אוהבים להיזכר בהם. יש קמטים וכתמים שחורצים בנו כאב עז. מיקי סובל מאד כשהוא מנסה להיזכר בחייו כילד או תינוק. כאביו מתגברים עם בוא הזכרון. אבל אני לא מוותר לו. הוא מסכים לעשות משהו שמעולם לא עשה: להתחיל בפעילות גופנית ספורטיבית באופן מסודר פעמיים בשבוע עם מאמן אישי. ההתחלה איומה. מיקי חש שכאביו מגיעים לעוצמות שיא. אבל הוא לא לבד. המאמנת הצמודה עוזרת לו להבחין בין סוגים שונים של כאבים. כל דקירה, או מועקה, או תחושת שרפה, או כובד של כאב אחר מקבלת סיבה, וניתן להקל בה במשהו. המאמץ הגופני המותאם במדויק ליכולתו הגופנית ולטעמו האישי עוזר לו להכיר את גופו כמו שמעולם לא הכיר. בשיחה איתי הוא מתחיל להבין כי אף פעם לא התחבר באמת לגופו. הוא חי את חייו הרחק מהגוף שלו, אותו שנא תמיד – מבלי שידע זאת – כי חש שהוא לא ראוי לקבל הנאה ואהבה. לאחר שיחות ממושכות על נושאים אלה מתרחש שינוי משמעותי; מיקי מתחיל להבין כי שנאתו לגופו היא משהו שלמד בגיל צעיר מאד. הוא מצליח להיזכר כי זכה למעט מאד חיבה ומגע גופני רך ונעים בכל ילדותו. במשפחתו תמיד כעסו עליו בכל דבר שהיה קשור לגופו; מתי כבר תגמל מחיתולים? מתי כבר תפסיק ליפול ולשבור עצמות? מתי כבר תאכל את הכל בלי כאב בטן? מתי תפסיק להתלונן שכואבות לך השיניים?
מיקי למד כי גופו מהווה מקור לצרות. אם אנשים שהוא אוהב לא אוהבים את גופו, אולי ראוי שגם הוא לא יאהב אותו. המבוגרים צודקים, לא? עם השנים התפתחו אצלו תחושות רעות בנוגע לגופו. הוא חש את עצמו מכוער, לא מושך, חולני. תמיד חש שצריך לאמר משהו רע על גופו הפגום (שבמציאות לא היה פגום בכלל). בהדרגה הפך לאויב של עצמו. כך אף אחד לא היה יכול לפגוע בו יותר ממה שהוא כבר פגע בעצמו. הוא היה הפוגע הראשי וכל היתר הקטנים יותר.
במצב כזה הגיע לטפול. אבל ההבנה החדשה בנוגע לעצמו אפשרה לו לשנוא פחות את כאביו ואת גופו. כאביו הפכו לסבל שניתן להקטין אותו בצורות שונות, אותן למד בהדרגה. אוסיף ואומר כי נדרש עוד זמן עד שמיקי החל לשים לב לחיים שמעבר למחושים. כאביו כבר לא היו הסבר או תרוץ להמנעות מחיים. הזמן והמאמצים הרבים שהשקיע בטיפול הובילו אותו בסופו של דבר לחיים חדשים. הכרותו עם מצבי מאמץ שונים הביאה אותו להיות אדם שלא צריך יותר לשנוא את גופו. מה שהוא גילה על עצמו אפשר לו להתחיל לאהוב חלקים מסוימים בגופו, ומאוחר יותר יכול היה לחזור לחיי עבודה ומשפחה יציבים.